רש"י על ויקרא ה׳:ב׳

« רש"י על ויקרא ה׳:א׳ רש"י על ויקרא ה׳:ג׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

ולאחר הטומאה הזו יאכל. שלא תטעה לומר שמפני נגיעה בטומאה לבדה שנעלמה ממנו ואח"כ נודעה לו הוא מביא קרבן ולפי' אמר ולאחר הטומאה אכל קדשים וכו' והוכחתו מדכתיב ואשם כלומר באכילת קדשים או בביאת מקדש פירוש לאחר טומאה זו דאל"כ אמאי ואשם לפי שהוא נטמא יביא קרבן. ואין לומר מנ"ל לרש"י שיאכל קדשים או נכנס למקדש דלמא כשעושה עבירה אחרת חייב. י"ל דהוכחת רש"י מדכתיב כאן לכל טומאתו ובפרשת חקת כתיב עוד טומאתו בו מה להלן מיירי בטומאת מקדש אף הכא מיירי בטומאת מקדש כלומר שנכנס למקדש וכתיב כאן בטומאת אדם וכתיב בפרשת צו בטומאת אדם מה התם אכילת קדשים אף הכא אכילת קדשים:

1 גור אריה על ויקרא פתח ↗

שיכול. פירש הרא"ם "ואם לא תשיג ידו" פסוק יא שלא חטא כל כך עד שהגיע חטאו לשתי תורים. ודבר כזה שיהיה פירוש "ואם לא תשיג ידו" שלא הגיעו חטאו לזה – אין לו יד. אך נראה דודאי דאף החמורים, אם לא תשיג ידו – נדון קרבנו יורד, וכן הקלים, אם תשיג ידו – נדון קרבנו עולה, וכן הקלין שבקלין כדכתיב בקרא, אבל אם חייב קרבן על החמורין, ועל הקלים, ועל קלי קלים, ולקרבן אחד משיג ידו לכבש, ולקרבן השני משיג ידו לעוף, ובשלישי הוא מן דלי דלים, והווה אמינא דכיון דחייב שלשתן, וידו משיג לכבש ולעוף ולעשירית האיפה, יביא על החמור כבש, ועל הקלים עוף, ועל קלי קלים עשירית האיפה, קא משמע לן דכולם שוים, ויכול להביא על החמור עשירית האיפה, ועל הקל הכבש, ואין חילוק כלל ביניהם:ועוד יש לפרש דקרא הכי פירושו, דיותר מכפר בכבשה או שעירה, אלא אם אינו משיג לכבשה או שעירה – יביא עוף, ואם גם כן אין משיג זה – יביא עשירית האיפה, ומכל מקום יותר מכפר עוף. ונפקא מיניה, שהחמורים שבהם יביא כבשה או שעירה, וישתדל בכל כחו להביא כבשה או שעירה, וכן שאינם חמורים כל כך ישתדל שיביא עוף, דיותר טוב להביא קרבן שמכפר לגמרי. והא דלא קאמר 'שיכול שיותר יש להביא כבשה או שעירה מעוף, ויותר מכפר לו', מפני שהלמוד שהוא יליף מיניה למדנו שכלם שוין, החמורים והקלים, לכך נקט האי לישנא. ואמר לשון רבים, מפני שהם הרבה חטאים, דהא בטומאה יש שנכנס למקדש או אכל קדשים רש"י פסוק ב, ושבועה שתים, הן להרע הן להטיב פסוק ד. ויליף מדכתיב "לאחת מאלה", כלומר שהם שוים כלם, החמור והקל. ואם היה פירושו שיותר מכפר לו בכבשה או שעירה, אם כן לא היה שוים, שהרי החמורים ראוי להביא כבשה, והקלים עוף. ולפיכך אין חילוק, שאם ידו משגת הכל – צריך לכבשה, ואם אינו ידו משגת הכל – די לו בעוף, ועשירית האיפה בדלי דלות:

2 שפתי חכמים פתח ↗

הטומאה. פירוש ולא המקדש וקדשיו מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש:

2 מזרחי פתח ↗

ונעלם ממנו הטומאה. לא המקדש וקדשיו כדתניא בת"כ ונעלם ממנו הטומאה או יכול ונעלם ממנו המקדש תלמוד לומר ונעלם ממנו והיא טמא על העלם הטומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש פירוש שנעלמה ממנו הטומאה ונכנס למקדש או אכל קדשים ואח"כ נודע לו שהיה טמא כשנכנס למקדש או כשאוכל הקדשים אז חייב אבל אם נעלם ממנו המקדש או הקדשים ונכנס למקדש או אכל הקדשים בעודו טמא ואחר כך נודע לו שהיה מקדש או שהיו קדשים פטור:

3 מזרחי פתח ↗

ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש. כדיליף מג"ש דלעיל לא שמלת ואשם מורה על אכילת קדשים או על ביאת מקדש שהרי מלת ואשם סתם אינו מורה רק על סתם חטא ולכן גבי ואשם האמור בשבועת ביטוי פי' אותו ועבר על שבועתו כל אחד לפי עניינו:

1 או נפש אשר תגע וגו'. וּלְאַחַר הַטֻּמְאָה הַזּוֹ יֹאכַל קָדָשִׁים אוֹ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת; בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת דף י"ד נִדְרַשׁ כֵּן:

2 ונעלם ממנו. הַטֻּמְאָה:

3 ואשם. בַּאֲכִילַת קֹדֶשׁ אוֹ בְּבִיאַת מִקְדָּשׁ:

1 מזרחי פתח ↗

או נפש אשר תגע וגו' ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת במסכת שבועות נדרש כן. הוסיף ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש משום דמהאי קרא דאו נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה כו' ונעלם ממנו והוא טמא ואשם והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו ליי' כו' משמע שמפני נגיעת הטומאה לבדה שנעלמה ממנו ואחר כך נודעה לו הוא שמביא הקרבן לפיכך אמר ולאחר הטומאה הזו אכל קדשים או נכנס למקדש שלא חייב עליו הכתוב קרבן אלא בעבור שחטא בדבר שזדונו כרת אבל בנגיעת הטומאה לבדה אין בה חטא ולמה יביא קרבן על שגגתה ומקרא קצר הוא וכאלו אמר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו ואכל קדש או נכנס למקדש והתודה אשר חטא והביא את אשמו כו' ונכלל כל זה במלת ואשם כדפרש"י שם ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש פירשו זה בפרק קמא דשבועות דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש אשכחן טומאת קדש טומאת מקדש מניין אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא לכל טומאתו וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן מקדש אף כאן מקדש ופרש"י אקרא אני חיה בקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה לבדה שנכתב הראשון ולא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה טמאה שהרי בהמה בכלל חיה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו וסמוך ליה כל בהמה מפרסת פרסה ונאמר להלן באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו' כתיב הכא בעולה ויורד לכל טומאתו אשר יטמא בה וכתיב התם בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה עוד טומאתו בו אבל מה שכתב רש"י שהוא דבר שזדונו כרת איני יודע לאי זה דבר כתבו והלא מהג"ש דלעיל למדנו מקדש וקדשים בלבד ותו לא ואם כן מכיון שאין להרבות אחרים שזדונם כרת כיוצא בהן מה לו לומר שאלה זדונן כרת ומאי נפקא מינה וליכא למימר דרש"י ז"ל היה סובר שהמקדש וקדשיו למדו אותם מאותה בריתא דת"כ מניין שאינו חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו ודין הוא הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש לא הזהיר ולא ענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו ופריך התם ואימא תרומה דהזהיר וענש בה ומשני לא מצינו עון מיתה דחייב בה קרבן אלא בחיוב כרת בלבד ומשום הכי כתב רש"י ז"ל שהוא דבר שזדונו כרת לאפוקי תרומה שאין בה אלא חיוב מיתה הא ליתא דהא כבר דחו זה ואמרו נהי דלא מייתי על עון חיוב מיתה קרבן קבוע קרבן עולה ויורד נייתי מידי דהוי אשמיעת קול ובטוי שפתים. ושמא י"ל שכונת הרב בזה למעט כהנים ממגע טומאה לבדה אף על פי שלא אכל קדשים ולא נכנס למקדש לומר שאף על פי שהן מוזהרין על מגע אבות הטומאות לבדו אף על פי שלא אכלו קדשים ולא נכנסו למקדש אינן מביאין קרבן הואיל ואינן בכרת:

1 גור אריה פתח ↗

ולאחר הטומאה אכל קדשים או יכנס למקדש. פירוש, אף על גב דבהאי קרא לא כתיב רק "ונפש כי תגע וגו'", דמשמע דמיד שהוא נוגע בדבר טומאה חייב קרבן עולה ויורד, דזה אינו, דהא כתיב "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", ואין חטא בנגיעת טומאה אלא לכהנים ובמת, דכתיב להלן כא, א "לנפש לא יטמא", אלא שלאחר הטומאה נכנס למקדש או אכל קדשים. אבל אם אכל תרומה או נוגע בקדשים אינו חייב קרבן, ויליף ליה במסכת שבועות ז. בגזירה שוה, דלא היה צריך לכתוב כאן "בנבלת בהמה טמאה", כיון דכבר כתב "נפש כי תגע בנבלת חיה טמאה", ובהמה בכלל חיה הוא, אלא נאמר כאן "בהמה טמאה", ונאמר בפרשת צו ר' להלן ז, כא באכילת קדשים בטומאה "ונפש כי תגע בכל טמא או בבהמה טמאה", מה להלן אכילת קדשים בטומאה, אף כאן אכילת קדשים בטומאה. ונכנס למקדש ילפינן נמי בגזירה שוה, כתיב הכא פסוק ג "לכל טומאתו", וכתיב בנכנס למקדש במדבר יט, יג "עוד טומאתו בו", מה להלן בנכנס למקדש, אף כאן בנכנס למקדש:והקשה הרא"ם, דלמה צריך לרש"י לומר 'שהוא דבר שזדונו כרת', כיון דקרא מחייב הני תרתי דוקא, יהיה כרת או לא יהיה כרת, ונראה לי, שהוקשה לרש"י שמא בכל דבר חייב, אף אם אכל תרומה. ואין להקשות דלמה כתב אכילת קדשים ונכנס למקדש, דאי לא כתב חדא, הווה אמינא שאפילו אם לא נכנס למקדש ואכל קדשים, רק במגע טומאה בלבד – חייב קרבן עולה ויורד מגזירת הכתוב, ולכך הוצרך למכתב, והוא הדין נמי בשאר דברים חייב גם כן. ואין לומר דלכתוב אכילת קדשים ולא יכתוב ביאה למקדש, דאין ללמוד טומאת ביאת מקדש מאכילת קדשים, ואין ללמוד אכילת קדשים מביאת מקדש, דודאי יש בזה מה שאין בזה, ויש בזה מה שאין בזה, ומכל מקום במה הצד יש לנו ללמוד מאכילת קדשים בטומאה ומביאת מקדש לכל דבר, ולפיכך אמר שזה אינו, כיון דיש באלו שנים כרת, אין ללמוד מהם בעלמא:

2 גור אריה פתח ↗

ונעלם ממנו הטומאה. מדכתיב "והוא טמא" מוכח שהטומאה נעלם ממנו, דאם לא כן, "והוא טמא" למה לי, אלא פירושו ונעלם ממנו שהוא טמא:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ונעלם ממנו, הטומאה. ע"כ. כלומר דבר הטומאה. פ' ויקרא תשמ"ט

3 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא שֶׁנֶּעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה, וְאָשֵׁם בַּאֲכִילַת קָדָשִׁים אוֹ בִּיאַת מִקְדָּשׁ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא ה':ב'. וְאֵין הַכַּוָּנָה שֶׁיִּהְיוּ אֲכִילַת קָדָשִׁים וּבִיאַת מִקְדָּשׁ נִלְמָדִים מִן "וְאָשֵׁם", כִּי בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת לְמַעְלָה נֶאֱמַר כֵּן, אֲבָל הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ תְּקַצֵּר בַּדָּבָר הַמּוּבָן, כִּי מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּנְגִיעַת נְבֵלָה וְשֶׁרֶץ שׁוּם חֵטְא וְלֹא הֻזְהֲרוּ מִמֶּנָּה אֲפִילּוּ הַכֹּהֲנִים, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּחַיֵּב הַכָּתוּב בִּנְגִיעָתָם קָרְבָּן. אֲבָל אָמַר כִּי כַּאֲשֶׁר יִטְמָא הָאָדָם וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה, אוֹ כַּאֲשֶׁר יִשָּׁבַע וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַשְּׁבוּעָה, וְיֶחֱטָא בְּהַעֲלָמָה שֶׁל אַחַת מֵאֵלֶּה, יִתְחַיֵּב לְהָבִיא קָרְבָּן. וּבְיָדוּעַ שֶׁאֵין בְּהַעֲלָמַת הַטֻּמְאָה חֵטְא זוּלָתִי שֶׁיֹּאכַל קָדָשִׁים אוֹ יָבֹא לַמִּקְדָּשׁ, וְאֵין בְּהַעֲלָמַת הַשְּׁבוּעָה חֵטְא זוּלָתִי שֶׁיַּעֲבֹר עָלֶיהָ. וְזֶה יִשּׁוּב פְּשׁוּטָן שֶׁל מִקְרָאוֹת בְּפָרָשָׁה זוֹ. וּלְרַבּוֹתֵינוּ בָּהּ עוֹד מִדְרָשִׁים לְחַזֵּק הָעִנְיָן הַזֶּה:

« רש"י על ויקרא ה׳:א׳ רש"י על ויקרא ה׳:ג׳ »